רווח למניה (EPS — Earning Per Share) הוא מדד חשוב בתמחור מניות. הרווח למניה מחושב באופן פשוט על ידי חלוקת הרווח הנקי של החברה במספר המניות שלה. לדוגמא, אם לחברה כלשהי יש 20 מיליון מניות ורווח שנתי של 10 מיליון דולר — הרווח שמשויך לכל מניה יהיה 50 סנט. בהתאם לכך, אם מכפיל הרווח הראוי לחברה הוא 15, הרי ששווייה של המניה צריך לנוע סביב 7.5 דולרים.

זו התיאוריה. במציאות הדברים שונים כמובן: חברות רבות מנפיקות כמה סוגים של ניירות ערך, שיכולים להיות מומרים למניות רגילות. מדובר בעיקר באופציות שנמצאות אצל משקיעים שונים או בידי העובדים; אג"ח שניתנות להמרה למניות; או מניות בכורה, שיכולות להיות מומרות למניות רגילות. כשניירות ערך אלו מומרים למניות, גדלה כמות המניות המונפקת של החברה, וחלקם של בעלי המניות הקיימים בה מידלל.

לכן, לצד הרווח ה"רגיל" למניה, החברות חייבות לצרף לדיווח הכספי שלהן גם את הרווח ה"מדולל" למניה. הרווח למניה בדילול מלא מחושב תחת הנחה שכל ניירות הערך האחרים הומרו למניות, או יומרו למניות בעתיד. לפיכך, הרווח המדולל למניה יהיה תמיד נמוך יותר מהרווח ה"רגיל" למניה.

מבחינה כלכלית, מקובל להתייחס לרווח המדולל למניה כאל הרווח המייצג, משום שמשקיעים צריכים לזכור שיש להם שותפים סמויים ברווחים שמייצרת החברה. בבוא העת, הם יחזיקו במניות האלה ויתבעו את חלקם ברווח.

גם אנליסטים שמבצעים הערכות שווי לחברות מתייחסים תמיד בתחזיותיהם לרווח המדולל למניה.

נחזור לדוגמא שהוזכרה, ונניח שאותה חברה הנפיקה 500 אלף אג"ח להמרה (כל אג"ח יכולה להיות מומרת למניה אחת). נניח שבנוסף לכך יש לה תוכנית מתן אופציות לעובדים בהיקף של מיליון אופציות (שיכולות להתממש וליהפך למיליון מניות). במקרה של המרה מלאה של האג"ח והאופציות, יהיו לחברה 21.5 מיליון מניות. כך, הרווח המדולל למניה של אותה חברה יהיה רק 46.5 סנט למניה, כלומר נמוך בכ–7% מהרווח ה"רגיל".