לכל שיטה יש את נקודות החוזק והחולשות שלה.

גישת ההכנסה

קובעת את ערכו של נכס בלתי מוחשי בהתבסס על ההכנסה שהוא צפוי לייצר בעתיד. זה כרוך בחיזוי הכנסות ורווחים עתידיים והיוון שלהם לשווי הנוכחי.

יתרונות: זה מבוסס על יתרונות כלכליים עתידיים, דבר אשר יכול להיות מציאותי יותר מכיוון שהוא לוקח בחשבון פוטנציאל הצמיחה.

חסרונות: הדיוק של גישת ההכנסה תלוי במידה רבה בתוקפן של תחזיות ההכנסה והרווחים ובשיעור ההיוון שנבחר. אם התחזיות אופטימיות מדי או שלנכס אין זרם הכנסה יציב חוזק התחזיות ומכאן שהיכולת לעשות בה שימוש נחלשות.

גישת השוק

מעריכה נכס בלתי מוחשי בהתבסס על אילו נכסים דומים לו נמכרו בשוק. ומשמשת כאשר יש שוק פעיל עבור נכסים דומים.

יתרונות: גישה זו מבוססת על נתונים מהעולם האמיתי, דבר שיכול להפוך אותה למדויקת ומשכנעת יותר עבור קונים או משקיעים פוטנציאליים.

חסרונות: לעתים קרובות קשה למצוא מכירות דומות באמת, במיוחד עבור נכסים בלתי מוחשיים ייחודיים או מיוחדים. וגם אם יש מידע, פעמים רבות ההתאמות בין סוגי הנכסים, ומכאן – ההתאמות לגבי השווי, הופכות שוב לסובייקטיביות יותר, ומכאן לפחות חזקות. ולכן בפועל ובדרך כלל גישה זו פחות שימושית, למעט במקרים בהם יש מידע יעיל ודומה.

גישת העלות

מעריכה נכס בלתי מוחשי בהתבסס על עלות יצירתו מחדש או החלפתו. זה כולל לכלול את עלויות הפיתוח, הבדיקה והרישום.

יתרונות: גישה זו פשוטה ולעתים קרובות קלה יחסית לחשב אם נתוני עלות זמינים. היא שימושית עבור נכסים בעלי אי ודאות גבוהה מאד ללא יכולת ממשית להעריך את תחזיות המזומנים שינבעו מהם, כגון נכסי מחקר ופיתוח, שעדיין אינם מניבים הכנסה או שאין מכירות ממוצרים דומים אחרים בשוק.

חסרונות: גישה זו לא לוקחת בחשבון את הפוטנציאל העתידי של הנכס או את השווי הייחודי שלו הנובע מהתועלת שהוא יכול להביא בעתיד. גישה זו גם אינה לוקחת בחשבון עלויות הקשורות לזמן, מאמץ וסיכון בפיתוח.